החיים עצמם, לקינוח

בשנים האחרונות נדמה שהתיאטרון הישראלי לא מפחד לגעת בנושאים שפעם היו מחוץ לתחום. אחרי אינספור הצגות על משפחות מתפרקות, מלחמות וזוגיות במשבר, מגיעה 'להתראות ותודה על הקרמשניט' של תיאטרון הבימה, ומבקשת מהקהל לעשות את הדבר הכי לא ישראלי שאפשר: לדבר על המוות - לא מתוך אימה, אלא מתוך הומור, אהבה וסקרנות. התוצאה היא קומדיה שחורה, שנונה ומפתיעה, שמצליחה לגרום לקהל לצחוק בדיוק ברגעים שבהם נדמה שאסור.

במרכז העלילה עומדים איזי ותיקי, שאותם מגלמים יונה אליאן קשת וטוביה צפיר, זוג נשוי שחי יחד במשך 50 שנים וגידל 3 ילדים. אחרי חיים מלאים וטובים, מחליטים השניים לסיים אותם יחד בנחת, בתאריך ובשעה שקבעו מראש, באמצעות ערכת 'קלין אקזיט'. הבית כבר מוכן לשבעה, הכיבוד מסודר, מכתבי הפרידה מונחים על השולחן, ותיקי אפילו נראית נרגשת לקראת ההרפתקה הבאה. המוות. אלא שאז דופקת בדלת בתם הבכורה נועה (ריקי בליך), ובהמשך מצטרפים גם שני האחים, עומר (אסף זלמנוביץ') ועמנואל (דניאל סבג). התוכנית המדוקדקת מתחילה להתפרק וסודות משפחתיים, חשבונות ישנים ופצעים שלא הגלידו - עולים כולם אל פני השטח.

כשמוות הופך לנושא לשיחת סלון

הכוח הגדול של המחזה טמון באופן שבו הוא מצליח להפוך את המוות לנושא יומיומי. במקום לעטוף אותו בכובד ראש או ברגשנות מוגזמת, הוא מניח אותו במרכז הסלון המשפחתי ומאפשר לדמויות - וגם לקהל - לדבר עליו בפשטות כמעט מפתיעה. דווקא ההומור השחור, שנוכח כמעט בכל סצנה, הוא זה שמאפשר לדיון להפוך לאנושי. הרי אם אפשר לצחוק על המוות, אולי קצת פחות מפחיד לחשוב עליו.

המחזה לא מנסה לשכנע מה נכון או לא נכון. איזי חולה במחלה חשוכת מרפא, והבחירה שלו ושל תיקי לסיים את חייהם, מוצגת מתוך אהבה הדדית ולא מתוך ייאוש. ההצגה לא מטיפה ולא מספקת תשובות חד-משמעיות, אלא בעיקר מעוררת שאלות. אני בטוחה שלא היה אדם אחד באולם שלא מצא את עצמו חושב, ולו לרגע, איך היה רוצה להיפרד מהעולם.

צילום: גל רוזנמן
 

הקומדיה המשפחתית מקבלת רובד נוסף כאשר שלושת הילדים מתאספים בבית. מהר מאוד הופכת השיחה ממוות לחשבון נפש משפחתי. מי הילד המוצלח יותר, מי אכזב את ההורים, מי תמיד הרגיש שקוף ומי נשא על גבו ציפיות שלא ביקש. כמו בכל משפחה, אף אחד כבר לא באמת מדבר על הנושא שלשמו התכנסו, אלא על כל מה שנשמר בבטן במשך שנים.

יש משהו כמעט אבסורדי באופן שבו הבית ערוך כולו לקראת הסוף, בעוד שכל מי שנכנס אליו עסוק דווקא בעבר. ככל שהתוכנית משתבשת, כך מתברר שהמוות הוא רק הטריגר. הסיפור האמיתי הוא בכלל החיים שהמשפחה הזו חיה יחד.

משפחה שמחזיקה את הבמה

העוגן הרגשי של ההצגה הוא ללא ספק אליאן קשת. היא מחזיקה את הבית, את המשפחה ואת הבמה כולה ברכות ובדיוק מעורר הערכה. גם ברגעים הקומיים וגם באלה הכואבים, היא מצליחה להישאר אמינה ומדויקת, והופכת את תיקי לדמות שפשוט אי אפשר שלא להתאהב בה.

לצידה, טוביה צפיר נהדר לא פחות. במקום לגנוב את אור הזרקורים, הוא בוחר לחלוק אותו עם אליאן בדיוק ברגעים הנכונים. הכימיה ביניהם, שנבנתה לאורך שנים של עשייה משותפת, מורגשת בכל סצנה ומצליחה לשכנע שמדובר בזוג שחלק חיים שלמים - על כל ההומור, האהבה והכאב שבהם.

לעומתם, דווקא ריקי בליך, המגלמת את הבת נועה, הייתה עבורי פחות מדויקת. ייתכן שזו הבחירה הבימתית מלכתחילה, אבל המשחק שלה הרגיש הפעם קולני וצעקני מדי, בזמן שכל שאר הדמויות מנסות לשמור על איפוק ועל שקט שמאפשר גם לרגעים הקשים לנשום. על רקע קו האק"ג שמלווה את ההצגה ומזכיר ללא הרף את שבריריות החיים, נדמה היה שהיא חורגת מעט מהאיזון העדין שההפקה מצליחה לשמור עליו לאורך רוב הערב.

צילום: גל רוזנמן
 

צחוק שמגיע בדיוק בזמן

האיזון בין הומור לרגש הוא ההישג הגדול של ההפקה. גם ברגעים שבהם הנושא הופך כבד, הבדיחות מגיעות בדיוק בזמן ומונעות מהמחזה לגלוש למלודרמה. זהו הומור שחור במיטבו - כזה שלא מבטל את הכאב אלא מאפשר להכיל אותו.

ואז מגיעה הסצנה האחרונה. אילאיל סמל, שביימה את ההצגה ברגישות ובאיפוק לאורך כל הדרך, בוחרת לא לסיים אותה בעוד בדיחה או בטון דרמטי, אלא ברגע קטן, כמעט לוחש. רגע שאוסף את כל מה שראינו במשך 100 הדקות האחרונות ומחזיר אותנו בדיוק לנקודה שממנה הכול התחיל: איך מתמודדים עם הדברים הפחות טובים בחיים.

זה היה סיום שכווץ אותי מבפנים. בלי מניפולציות רגשיות ומבלי להכריח את הקהל לבכות, אלא פשוט להזכיר שגם פרידה יכולה להיות מעשה של אהבה. באותו רגע מצאתי את עצמי עונה לאיזי בלב "להתראות" בחזרה, "היה לי נעים איתך, ואני מבינה שעכשיו אתה רוצה ללכת".

השורה התחתונה: 'להתראות ותודה על הקרמשניט' - קומדיה שחורה, שמזכירה שלפעמים דווקא כשמדברים בפתיחות על המוות, מבינים קצת יותר טוב איך רוצים לחיות.